<h1>משמרת הבית לרשב"א על תוה"ב בית רביעי שער ראשון</h1>
<h2>דף מד.</h2>
עוד שם וטעם כעיקר אמרינן עלה בע"א אמר ר' יוחנן טעמו וממשו אסור ולוקין עליו וכו' עד ושלא כדברי המחבר. אמר הכותב האריך בדברים שאין להם שחר לעיקר מחלוקתן של ראשונים ז"ל אלא כמספר דברים לנערים ומתוכן לא נודע על איזה מן הגדולים נסמוך ואיזו ראיה ראויה להשען עליה, אם טעם כעיקר דאורייתא, רת"ם ורבינו יצחק בר שמואל ז"ל והרב בעל הלכות והראב"ד ז"ל אומרים טעם כעיקר דאורייתא, ויש פוסקים דרבנן כדברי רש"י ז"ל והרמב"ן ז"ל. אבל המחבר כתב דברי כל אחד ואחד בראיותיהם ומה שיש להשיב ולחזק דבריהם גם מה שיש ביד המחבר מן הראיות, וכל העומד על דבריו המסודרים בחבור ידע ויכיר מה בין דבריו לדברי זולתו.
<h2>דף עה:</h2>
עוד שם כתב שיש שאוסר כדי נטילה שהוא יותר מכדי קליפה שהקליפה כו'. אמר הכותב נסתרה דרכו לא ידענו מהו זה שאמר שהצלי לית ביה דין ששים, אם נתכון לומר שהצלי אפילו בדבר המפעפע אינו צריך אלא נטילת מקום בזה שהרי רוטבו של גדי מפעפע הוא ואפ"ה אין צריך אלא נטילת מקום כי התם, ואי זו כונתו גדי שצלאו בחלבו הוה תיובתיה שעליו אמר בפ' גיד הנשה (צ"ו, ב') אסור לאכול מריש אוניה ולמעלה כתב הוא שצלי אינו צריך אלא כדי קליפה, ולא ידעתי לכמה גוונין נתהפך הצלי שלו ובכל מקום לא טעמנו בו טעם לשבח. וכן מצאתי לו שכתב בסמוך כאן דרוטב אינו מפעפע ובזה יש לו ב' טעיות, הא' שעל כרחינו רוטבו של גדי המקולס מפעפע הוא דשומנו של גיד הוא שנוטף מעליו והיינו שאמרו (קי"א, ב') בבי דוגי לקבל שמנינות הנוטף, והשני שאם אינו מפעפע אינו צריך קליפה ולא נטילת מקום כמו שאכתוב בסמוך שכתב אחרי זאת. עוד שם וכן מ"ש בזה שאין נטילת מקום אלא בדבר שיש לו פעפוע וכו'. אמר הכותב כמה אהב דברים זרים לא אמרן אדם מעולם וא"א לאומרן. כי מ"ש שהרוטב שמנו של בשר הוא והחלק השמן שבו הוא ובבירור מפעפע ומ"ש שאין במפעפע דין נטילת מקום אינו כן, שאם היה ברוטב כדי לאסור הכל היה אוסר הכל אבל מפני שיש בגדי כדי לבטלו אינו אוסר אלא כדי נטילה, וכדי נטילת מקום מיהא אסור כל שנודע מקומו. וכן מ"ש דדבר המפעפע אין משערין בו בששים אלא אוסר הכל בצלי ולא נאמר ששים אלא בקדרה, טעות גמור הוא שא"כ יותר חמור צלי ממבושל דבצלי אוסר הכל ובמבושל אינו אוסר אלא בפחות מששים, ואינו כן דהא דאמר שמואל (צ"ז, ב') מליח הרי הוא כרותח כבוש הרי הוא כמבושל פריש מר בר רב אשי דמליח כרותח דצלי קאמר, אלמא שמואל להקל על המליח קאמר שאינו אוסר כמבושל אלא כצלי ולא להחמיר שיאסור אפילו אלף ולא חלק שמואל בין מפעפע לשאינו מפעפע. וכן תבין מדברי המפרשים שם בפרק גיד הנשה (צ"ז, א') גבי גדי שצלאו בחלבו ואתו ושיילו לרבי יוחנן ואמר להו קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו ואוקימנא דכחוש הוה, לומר שלא היה בחלבו אחד בששים לבשר והבשר רבה עליו ומבטלו. ואם כדבריו אין לחלב שיעור בצלי ואפילו כזית של חלב אוסר אפילו אלף זתים מפני שאינו נבלע ונבלל בהשויה, אלא השויה זו לא שמענוה מעולם. וגם הרמב"ן ז"ל כן סבור שם בההיא דאטמאתא דריש גלותא וז"ל ודאי שמנוניתא דגידא נשיא הוה ומדאסר רבינא ש"מ דלא הוה בבשרא ס' לבטולי לאיסורא ואע"פ כן התירו בצלי אלמא לא בעי בצלי ששים אלא בחלב של שמן דמפעפע אבל בחלב כחוש אינו מפעפע ולא בעי ששים ע"כ לשון הרב ז"ל. וממנו תראה שהוא אומר כן שבחלב שמן בטל בששים בצלי. וכן תבין ממה שכתבנו למעלה בשם הרב בעל התרומה ז"ל בפי' משנת טיפת חלב. וכן תמצא לכל מי שפירש הלכה מעולם. גם מה שכתב שכל שאין בו פעפוע צריך ליטול את מקומו ולא סגי ליה בקליפה, טעות הוא בידו שהרי באטמאתא דבי ריש גלותא דמליחה כרותח דצלי אמרו רב אחא שרי וכל שצריך בו נטילת מקום אין לומר בו שרי, וכ"ש לפי דעתו שכתב בכמה מקומות דבמליחה אינו אוסר אפילו כלצלי דלדידיה רבינא דאסר לא אסר הכל וא"כ רב אחא דשרי לא בעי נטילת מקום אלא קליפה בעלמא. ועוד שהוא בעצמו כתב למעלה שהצלי שאינו מפעפע אינו צריך אלא כדי קליפה וכמו שכתב הוא למעלה גבי ההוא כזיתא דתרבא דנפל לתוך דיקולא דבשרא. אלא שהצלי העלוב הזה נתהפך בידו לכמה גוונין. גם מ"ש דחם לתוך חם כשעוברין שניהם יחד מן האור אינו צריך אלא נטילת מקום אינו כן, וההיא שמעתא דכיצד צולין הטעתו דגרסינן התם (ע"ו, א') חם לתוך חם דברי הכל אסור צונן לתוך צונן דברי הכל מותר חם לתוך צונן וצונן לתוך חם רב אמר עילאה גבר ושמואל אמר תתאה גבר. ואמרינן עלה תנן נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו קס"ד בחרס צוננת, בשלמא לרב דאמר עילאה גבר אמטו להכי יטול את מקומו דאזיל האי ומרתח ליה לחרס והדרא חרס ומרתחא ליה לרוטב וכי הדר רוטב אפסח קא מטוה פסח מחמת חמימות דחרס ורחמנא אמר צלי אש ולא צלי דבר אחר, אלא לשמואל דאמר תתאה גבר חרס כיון דצוננת היא אקורי מקררא ליה אמאי יטול את מקומו, דאלמא דברי רב ושמואל נמי בשיעור נטילת מקום קא מיפלגי כמתני' דנטף מרוטבו על החרס, וכן מאי דקא שוו ביה תרווייהו דהיינו חם בתוך חם דאסור אסור עד כדי נטילת מקום קאמרינן. והא ודאי טעותא הוא, דחם לתוך חם דברי הכל אסור קאמרינן ואסור סתם הכל משמע ומתני' דנטף מרוטבו על החרס דקתני יטול את מקומו, לא לשעורו הביאוהו אלא להביא ראיה ממנו לתתאה גבר ומיהו התם סגי ליה בנטילת מקום משום דדבר מועט הוא ואין בו כדי לאסור את הכל אבל ממנה נלמוד לתתאה גבר וחוזר לדיניה דאם יש בו כדי לאסור את הכל אוסר כשיעור מפעפע שאוסר בס' בין בקדרה בין בצלי ואלו דברים ברורים הם.
<h2>דף עו.</h2>
עוד שם כתב המחבר יש איסור שאינו צריך אלא קליפה והם כל האיסורין שאין מפעפעים כו'. אמר הכותב באמת כן אמר למעלה ולא די שנשתבש בזה פעם ושתים ואלא שהוא חוזר ומשלש. וכבר כתבתי למעלה שהכל שבוש גמור והבאתי כמה ראיות מוכרחות וכן כתבתי שכן דעת כל חכמי ישראל, וכן הרמב"ן ז"ל בשמעתא דדג טמא מליח וטהור תפל והיה לו לזכור דברי שמואל מליח כרותח ופרישנא (צ"ז, ב') כרותח דצלי ואיני צריך לחזור ולכתוב יותר ולאבד דיו וקולמוס ונייר על זה. עוד כתב גם במה שכתב המחבר שכן הדין באיסור שנפל על גבי חתיכה ולא כסה אותה הרוטב וכו'. אמר הכותב זה טעות גמורה שכל שלא נער וכיסה ואין רוטב מכסה אותה הרי זה כצלי וכל שאינו מפעפע אינו אוסר אלא כדי קליפה, ואין הבל הקדרה כרוטב לערב שא"כ לא ניער ולא כסה אינו מעלה ולא מוריד ובכלה קדרה משערינן וזה פשוט. אלא שהביאתו לכלל טעות זה משנת טיפת חלב שנפלה ע"ג חתיכה דקתני (ק"ח, א') אם יש בה בנותן טעם באותה חתיכה נער את הקדרה אם יש בה בנותן טעם באותה קדרה. והוא סבור שהחלב אינו מפעפע ואפילו הכי קתני אם יש בה בנותן טעם באותה חתיכה כלומר כל החתיכה אסורה, וזה טעות בידו שהחלב מפעפע והכי נמי מוכח פשטא דכחלא עילוי בשרא דאמרו (קי"א, א') אסור מאי טעמא חלבא מיסרך סריך, ולא אסיקו בה הני מילי לכתחילה אבל דיעבד שרי כדאסיק בה מרימר בדרשיה (שם), ומשום דחלב מפעפע אמרו אם יש בה בנותן טעם בכל אותה חתיכה, ועל כן אמרו גם כן בנער וכיסה כלומר לבסוף שאם אין בכל הקדרה כדי לבטל כל אותה חתיכה אסורה דאי לא לא היה צריך לבטל אלא כדי הקליפה, וכן כתב מפורש הרב בעל התרומה זה לשונו הכי פירושה על המשנה טיפת חלב שנפלה על חתיכה של בשר ואין ששים באותה חתיכה לבטל הטיפה נאסרה החתיכה לפי שיש בה נתינת טעם של חלב ואם אחרי כן נער הקדרה בכף וע"י כן נכנס' החתיכה בתוך הרוטב אז צריך ס' לבטל כל החתיכה שנאסרה. ומהכא משמע שחלב מפעפע בכל החתיכה דאי במקצתה גרידא כי נמי נער וכיסה, אמאי צריך לבטל כל החתיכה והלא לא נאסרה כולה ע"כ לשון הרב ז"ל.
<h2>דף עו:</h2>
עוד שם ולענין ריחא וכו'. אמר הכותב דמי פומיה כדלא טעים תבשילא וברוח שפתיו בא לדחות ארזי אלקים כל נביא כל חוזה. הרב בעל הלכות והרב אלפסי ז"ל והראב"ד ז"ל כולם אמרו ככנופיא דלוי לא התיר אלא בדיעבד אבל לכתחילה מודה דאסור, וקצת מן הגאונים ורת"ם ז"ל פסקו כרב וכן הרב בעל המאור ז"ל ומי גרם ויעצם את עיניו ח"ו שלא ראו אותה ראיה המוכרחת שמצא הוא מבת תיהא דרבא, אתמהא דלפי דבריו ההיא דרבא הוא תיובתא אפי' למי שפסק הלכה כלוי וכל שכן לכל שפוסק כרב, והוא עם ראייתו הכריע את כלם. ולו היה יודע דברי רת"ם ודברי הרב בעל המאור היה יודע שלא ראה מאורות אותה הלכה, שהם אמרו דההיא דרבא אינו דומה לזו דאביי הוא דמדמי לה לפת חמה וחבית פתוחה ורבא סבר דלא דמיא, ותדע מדאמרי' התם בע"א בענין בת תיהא (ס"ו, ב') דאתיא לאוקומי אפי' אביי בתנאי דפת על גבי חבית אמר לך אביי לאו מי איתמר עלה אמר רבה בר בר חנה, אמר ריש לקיש בפת חמה וחבית פתוחה דברי הכל אסורה והא נמי לדידי כפת חמה וחבית פתוחה דמיא. ומדקאמר לדידי כפת חמה וחבית פתוחה דמיא אלמא לדידיה דמיא לההיא, אבל לרבא לא דמיא ליה וטעמא דלאביי כיון שמתכוין להנאתו להריח ומהנאתו ניכר טעמו של יין כמתכוין להנאתו דמיא. ורבא סבירא ליה כיון שאינו מתכוין להנאת הריח אלא לבדיקת היין אפשר ולא מכוין הוא ושרי. וקיימא לן כרבא ולא דמיא כלל להא דלוי אלא אפשר לרבא דסבירא ליה כרב ואפילו הכי שרי בבת תיהא מן הטעם שאמרנו אבל בדרב אפשר שכח האש גדול ומערב הטעמים ועל כל פנים נהנה הוא באכילתו ובטעימתו ומחמת שבח טעמו אכלו. וכיון שכן הראיה שהביא יטול מה שהביא בשכרו.
